הרשעת תאגידים ונושאי משרה בהם בעבירות איכות סביבה שונות ובעבירות על חוק רישוי עסקים, בגין אותה מסכת עובדתית

מאת: אלי דורון, עורך דין - ירון טיקוצקי, עורך דין (רואה חשבון)-גיל מור, עורך דין

1/1/1900

קיבוץ או מושב המפעילים רפת המזרימה שפכים לתוך מקור מים עוברים בוודאות עבירה על חוק המים. אך האם נסיבות עובדתיות אלה מהוות עבירה גם על חוק שמירת הניקיון או חוק רישוי עסקים.

חוק רישוי עסקים
סעיף 4 לחוק רישוי עסקים אוסר על כל אדם לעסוק בעסק הטעון רישוי, אלא אם יש בידיו רשיון או היתר זמני בהתאם לחוק. פריט 3.2 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) קובע כי עסק של גידול, אחזקה, טיפול והפקת זירמה מבעלי חיים הינו עסק הטעון רישוי. פריט 4.5 לצו קובע כי עסק של תחנת איסוף, והובלת חלב גולמי הינו עסק הטעון רישוי.
סעיף 34 יט' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע:
"לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".

חוק המים
סעיף 20ב(א) לחוק המים מחייב כל אדם להימנע מעשיית כל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן. סעיף 20ב(ב) אוסר להשליך ו/או להזרים לתוך מקור מים או בקרבתו, חומרים נוזליים, מוצקים או גזיים.
"מקור מים " כהגדרתו בחוק המים הינו " מעיינות , נחלים, נהרות , אגמים ושאר זרמים ומקווים של מים , בין עיליים ובין תחתיים, בין טבעיים ובין מוסדרים או מותקנים, בין שהמים נובעים או זורמים או עומדים בהם תמיד או לפרקים , לרבות מי ניקוז ומי שופכין"- סעיף 2 לחוק המים.

המדובר , אם כן , בהגדרה רחבה ביותר אשר מורחבת עוד יותר בסעיף 20 א לחוק המים שם מצויין כי הגדרה זו כוללת גם "מובילי מים פתוחים או סגורים, מאגרי מים ותעלות ניקוז".
ויודגש בעניין זה כי ע"פ חוק המים עבירה מתבצעת גם כאשר יש פוטנציאל לזיהום מקורות מים ולא זיהום מים בפועל (לשון הסעיף היא : "מזהם או עלול לזהם " – הדגשות לא במקור-)

חוק שמירת ניקיון
סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון אוסר על כל אדם להשליך פסולת, פסולת בנין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, וכן אוסר ללכלך את רשות הרבים.
"רשות הרבים" מוגדרת בסעיף 1 לחוק שמירת ניקיון כ"כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש בו או עובר בו למעשה". סעיף 1 לחוק המים קובע כי "מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור", וכיוון שנחל רקת נמנה על מקורות המים (ס' 2 לחוק המים), אין מחלוקת כי המדובר ב"רשות הרבים", שכן הציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו.
"השלכה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק שמירת ניקיון- "לרבות זריקה, שפיכה, נטישה, השארה או גרם לכלוך באופן אחר". ניתן ללמוד מכך שאם ההשלכה יכולה להיות בצורת שפיכה, מכאן שהפסולת המושלכת אינה חייבת להיות חומר מוצק, אלא יכולה להיות חומר נוזלי. לפיכך, מלבד הפסולת המוצקה שהושלכה כאמור בכתב האישום, הרי שגם בשפכי הרפת יש כדי ללכלך את רשות הרבים.

בתי משפט הרשיעו נאשמים רבים אשר הואשמו בהזרמת שפכים למקורות מים בעבירות על חוק שמירת ניקיון בצוותא עם חוק המים. כך למשל ראה, ע"פ 2633/03 (מחוזי חיפה) , פסק דין מיום 23.1.03 מפי כב' אב"ד דר, המשרד לאיכות הסביבה נ' עארף חאתם בו הורשע הנאשם בעבירות ע"פ חוק מים וחוק שמירת הניקיון וזאת בגין הזרמת שפכים מחזירייה שבהפעלתו לנחל הנעמן.

אחריות נושאי משרה
סעיף 15 לחוק רישוי עסקים קובע:
"נעברה עבירה לפי סעיף 14 על ידי תאגיד -
...
(2) יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל או מנהל רשום לפי כל דין, שותף - למעט שותף מוגבל - או עובד מינהלי בכיר באותו תאגיד ואחראי לעניין הנדון, אם לא הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שנקטו כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה".
סעיף 20 כב לחוק המים קובע:
"נעברה עבירה לפי סעיף 20כא בידי תאגיד ייאשם גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר באותו תאגיד, האחראי לענין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה".
סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון קובע :

" נעברה עבירה לפי סעיף 13 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו , חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א) , אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא חובתו".
כפי שניתן להיווכח, על מנת להרשיע נושא משרה בתאגיד בעבירות על פי חוק רישוי עסקים ו/או על פי חוק המים ו /או חוק שמירת הניקיון , יש להוכיח שני יסודות מצטברים: הראשון כי הפעולה נשוא העבירה נעשתה בידיעתו, והשני כי נושא המשרה לא נקט אמצעים סבירים להבטחת שמירת החוק או למניעת/ הפסקת העבירה.
כמו כן, העבירות המנויות לעיל הינן עבירות התנהגותיות, דהיינו, תוצאה אינה נמנית עם פרטי העבירה. לפיכך, בהתאם להוראת סעיף 20 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, היסוד הנפשי הנדרש לצורך קיומן של עבירות אלה הינו מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה.