עבירות שונות על פי חוק המים

מאת: אלי דורון, עורך דין - ירון טיקוצקי, עורך דין רואה חשבון - רותם סלע, משפטנית

1/1/1900

מקורות המים במדינה הינם קניין ציבורי, ככאלה הינם ניתנים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה.
חוק המים חוקק בשנת 1959 ומכיל תיאור נרחב של האיסורים בפגיעה במים.
בסעיף 2 לחוק המים, התשי"ט-1959 ניתן למצוא מהם מקורות מים לעניין חוק זה:"מעיינות, נחילים, נהרות, אגמים ושאר זרמים ומקווים של מים, בין עיליים ובין תחתיים, בין טבעיים ובין מוסדרים או מותקנים, בין שהמים נובעים או זורמים או עומדים בהם תמיד או לפרקים, לרבות מי ניקוז ומי-שופכין".

סימן א':שמירה על המים-
"דלדול מים"- הנמכת פני המים, בין עיליים ובין תחתיים והרעת האפשרות להעלאת מים על פני האדמה או להובלתם ממקום למקום.
בהתאם לזאת ועל פי ס' 9 לחוק חייב אדם-
(1) לנהוג במים הבאים לרשותו ביעילות ובחסכון;
(2) להחזיק את מתקני המים שברשותו במצב תקין כדי מניעת בזבוז מים;
(3) להימנע מסתימתו ומדלדולו של כל מקור-מים;
(4) למנוע סתימתו ודלדולו של מקור המים ממנו הוא מפיק מים;
סעיף 18(א) לחוק מגדיר "אירוע פגיעה במים"- אירוע הגורם או העלול לגרום לפגיעה ממשית באספקת מים המיועדים לשתיה, באיכות מים כאמור או ביכולת של מקור מים ותשתית מים המיועדים לשתייה לשמש כאמור.
סימן א'1 לחוק מתייחס לזיהום מים, האיסור החל עליו ומניעתו.
בניגוד לזיהום אוויר הנראה בארובות תחנות כוח והמפיץ לעיתים קרובות ריח רע ובניגוד לזיהום קרקע אשר ניתן לראות עליה את גורמי הזיהום, זיהום מים קשה ביותר לזיהוי . בהתאם לזאת, ע"מ לזהות זיהום מים יש להעביר את המים בדיקות בקטריולוגיות, כימיות, פיסיקליות ורדיואקטיביות.

סעיף 20 א(1) לחוק מגדיר "זיהום מים"- "שינוי בתכונותיהם של מים שבמקור מים מבחינה פיסיקלית, כימית, אורגנולפטית, ביולוגית, בקטריולוגית, רדיואקטיבית או רחקת, או שינוי הגורם שהמים יהיו מסוכנים לבריאות הציבור, או עלולים לפגוע בחי או בצומח, או פחות ראויים למטרה אשר לה הם משמשים או נועדו לשמש".
זיהום מים לעניין זה, יכול להיות תוצאה של מספר גורמים. חשוב לציין את אלו הנגרמים ע"י בני האדם:
חלחול או הזרמה של חומרי דשן וחומרי הדברה,דליפת שמן ונפט ממיכליות ו/או ספינות, שאיבת יתר המשמשת להתרחבות והגברת פעילות חקלאית חקלאית ותעשייתית הצורכת מים, גידול באוכלוסיה ועלייה ברמת החיים אשר גורמים לעליה בצריכת המים, שאיבת יתר המביאה לחדירת מי-ים אל מי התהום וע"י כך מורידה את טיבם של המים, השלכת פסולת למקורות המים, הזרמת שפכים ביתיים ותעשייתיים הכוללים פסולת מגוונת, החל מחיידקים ווירוסים וכלה במתכות כבדות ובכימיקלים רעילים ביותר, זיהום תרמי מתחנות כוח וממפעלי תעשייה ועוד.

את האיסור לזהם מים ניתן למצוא בסעיף 20ב לחוק:
(א) "חייב אדם להימנע בכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן; ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה ואם לאו".
(ב) "לא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים או בקרבתו חומרים נוזלים, מוצקים או גזיים, ולא יניח אותם בו או בקרבתו".
כמו כן ישנה חובה, המצויה בסעיף 20ג לחוק לנקוט בכל האמצעים הסבירים ע"מ למנוע ממתקן מים לזהם מים.
סעיף 20כב לחוק המים קובע :
"נעברה עבירה לפי סעיף 20כא בידי תאגיד, ייאשם גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר באותו תאגיד, האחראי לעניין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה".

כדי להרים את נטל הראיה המוטל על המערער, על-פי סעיף 20כב לחוק המים, עליו לעמוד במבחן כפול בעל שני תנאים מצטברים: גם חוסר ידיעה על ביצוע העבירה וגם, בנוסף, פעילות אקטיבית של נקיטה בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע אותה -מראש או להפסיק את העבירה-כאשר נודע לו עליה (ר' מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה נ' עירית רחובות).
באשר לסמכויות המדינה על פי חוק המים - "המחוקק מקנה למדינה סמכויות מרחיקות לכת לנקוט צעדים לשם שמירה על מקורות המים מפני זיהום. בין היתר במסגרת הליכים מקדמיים לפני הגשת כתב אישום ובטרם מיצוי הליך פלילי" (מדינת ישראל-המשרד לאיכות הסביבה נ' עיריית צפת).
הפסיקה מחמירה וקובעת כי לעניין הידיעה- "די בכך כי בשלב מסוים היו הנאשמים מודעים לתקלה, וחלף זמן עד שנקטו באמצעים המתאימים לטיפול במפגע" (מדינת ישראל נ' אמבר מכון לתערובת אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ).